<h1>סמ"ג לאוין סימנים ר"מ—רמ"א</h1>
<h2>דף לה.</h2>
כל הנשבע אחת מארבע מיני שבועות אילו באונס [הרי זה] פטור מכלום (רמב"ם שבועות פ"ג הל' א'), דת"ר בפ"ג דשבועות (כ"ו א') לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסיה, ובפ"ד נדרים (כ"ה ב') נמי קאמר היכי דמי שבועות דשגגות דמותרין כדרב כהנא ורב אסי, ולא דמי לההיא דפרק השולח (גיטין ל"ה א') שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה ונענשה דשאני התם שמתחילה היה לה לדקדק שסופה לבא לידי שבועה אם יאבד, וההיא דסוף ד' אחין (יבמות ל"ג א') דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר לא לעניין עונש שבועה אמר כן אלא במה שטעה רוצה לומר (שבועות כ"ו א' תד"ה את וע"ש).
<h2>דף לה:</h2>
ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל לו השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אין מתירין אלא בפני ראובן שהשביעו (רמב"ם שבועות פ"ו הל' ז' ע"ש), כדגרסינן בנדרים פרק רבי אלעזר (ס"ה א') במדין נדרת במדין לך והתר [לך] נדר(י)ך, ואומר רבינו יצחק (גיטין ל"ה ב' תד"ה ליחוש) כי דווקא לכתחילה צריך בפניו אבל לא בדיעבד כדמוכח בפרק השולח (שם) וגם ראייה מצדקיה שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר (נדרים ס"ה א'), ולכתחילה נמי לא אמרן אלא באדם שעשה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו וכן נבוכדנצר הוציא את צדקיה ממאסר על ידי כן אבל באדם אחר אפילו לכתחילה כדמוכח בפרק אילו נאמרים (סוטה ל"ו ב') דקאמר ליה פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתיך שהשביעך אביך (עי' נדרים שם תד"ה דתנן), ובירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) משמע שצריך שיודיע לו שהתירוהו מפני החשד.
מי שנשבע שבועת ביטוי ונתחרט על שבועתו ונתהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה ונתחרט על ידי כן הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם כדאיתא בבכורות פרק כל (ה)פסולי(ן) (ל"ו ב') ובנדרים (ע"ח א') ומתירין לו שבועתו (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ו הל' א') ואומר שם (בכורות ל"ז א') חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא. ודבר זה אין לו עיקר בתורה שבכתב, לפיכך אמרו רבותינו (חגיגה י' א') היתר נדרים פורחים באויר, אלא כך למדו רבותינו רב מפי רב מפי משה רבינו שזה שאמר הכתוב לא יחל דברו כלומר הוא לא יחלל (נדרו) [דברו] דרך קלות ראש בשאט הנפש כעניין שנאמר וחללת את שם (ה') א-להיך אני ה' אבל אחרים מוחלין לו כלומר יש להם רשות להתיר שבועתו (ע"פ הל' ב' שם ע"ש) כדאיתא במסכת נדרים (ע"ח א' ע"ש) ובחגיגה (י' א'), ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום רבו אסור להתיר לו אלא מדעת רבו (שם הל' ג' ע"ש) כדאמר בפרק קמא דנדרים (ח' ב'), זה שנשבע צריך [הוא] שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש ובין אשה ואינו עושה שליח להשאיל לו על נדרו, והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו כדאיתא בפ"ק דנדרים (שם) ומתירין לה ובלבד שיהו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה (שם הל' ד') אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו [והיא גירסת הלכות גדולות (דף ע"ה ב')] אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו והיא גירסת ה"ג אבל לא לגירסא אחרת דגרסינן הויא ליה נדויא לדביתהו, ובמקום [ל]חרטת גרסינן להתרת אשתו, והיא נראית עיקר שעל עניין נידוי מדברת כל ההלכה וגם אין ענין נדרי נשים כי אם בפרקים אחרונים דנדרים (ע"פ תד"ה ויחיד). כיצד מתירין יבוא הנשבע לחכם מומחה או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה, וצריך לפרט הנדר או השבועה (גיטין ל"ה ב'), ואומר אני נשבעתי על כך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי כמו עתה לא הייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר וכבר נחמת והוא אומר הן, ולשון התלמוד (נדרים כ"א ב') אומר וכדו תהית או לבך עלך, ואחרי כן החכם אומר שר[ו]י לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב (ע"פ הל' ה' שם ע"ש) [ו]רבינו שמואל פירש הטעם בבבא בתרא (ק"כ ב' ד"ה חכם ע"ש) כי הפרה היא בלא שום טעם כמו בריתי הפר אבל בלשון היתר צריך טעם. הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ובפרק נערה (נדרים ע"ז ב') פוסק רב נחמן הלכה נשאלין בנדרים מעומד יחידי ובלילה ובקרובים וגם נשאלים נדרים בשבת לצורך השבת (עי' רמב"ם שם הל' ו').
<h2>דף לו.</h2>
גרסינן בפרק אילו הן הלוקין (מכות ט"ז א') אמר אמימר הילכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, ואפילו ללישנא דגרסינן בפרק השולח (גיטין ל"ו א') "אפילו" למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, מכל מקום לא בא לפסוק שלא יהא הפרה אלא בעל דעת רבים אבל להודר ברבים יש לו הפרה (גיטין שם תד"ה אמר ע"ש) וכן פסקו הגאונים, ונדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה, דאנן סהדי דלרבים ניחא להו לקיים המצוה (תד"ה אבל) כי ההוא מלמד תינוקות דהוה פשע בינוקי להכותם מכה רבה ואדריה רב אחא על דעת רבים ואהדריה דלא אישתכח דדייק כוותיה (גיטין שם). וגרסינן בפרק השולח (מ"ו א') וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה רבי יצחק א(ו)מר עשרה, ופירוש רבים שמזכיר שם פלוני ופלוני אבל רבים סתמא או יחיד יכול חכם להתירו (שם ל"ו א' תד"ה אבל). והא לך לשון רבינו שמשון (גיטין מ"ו א' תד"ה רב ע"ש) נראה דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים דבפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט א') כשאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ופירש רש"י (כ"ט ב' ד"ה אלא) דהיינו על דעת רבים אמנם לפי טעם זה אין היתר לחרמות שגוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל ונראה דלא אמר משה כן אלא כדי שלא יערימו כדמפרש שם (ל"ט ב') גבי בית דין משום קניא דרבא, ואם תתמה על דעת יחיד נמי לא יהא לו הפרה כיון דתלה בו נדרו יש לומר שמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד. עוד כתב בשם רבינו יצחק מה טעם נדר על דעת רבים אין לו הפרה מפני שאין חכם מתיר אלא על ידי חרטה או פתח של נדר טעות כדאיתא בפ"ד נדרים (נדרים כ"ב ב') ועל דעת רבים אין לו הפרה מפני שאין חרטתם שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ונחרטים בדעת אחת, אבל בעל שגזירת הכתוב הוא שמפר בלא פתח וחרטה אין לחלק בנדרי אשתו בין ברבים בין על דעת רבים עד כאן לשונו (גיטין ל"ה ב' תד"ה אבל ע"ש), ור"י חולק על זה במצות קידושין (עשין מ"ח דף קכ"ז א' בד"ו).
<h2>דף מו.</h2>
גרסינן בפרק אילו הן הלוקין (מכות ט"ז א') אמר אמימר הילכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, ואפילו ללישנא דגרסינן בפרק השולח (גיטין ל"ו א') "אפילו" למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, מכל מקום לא בא לפסוק שלא יהא הפרה אלא בעל דעת רבים אבל להודר ברבים יש לו הפרה (גיטין שם תד"ה אמר ע"ש) וכן פסקו הגאונים, ונדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה, דאנן סהדי דלרבים ניחא להו לקיים המצוה (תד"ה אבל) כי ההוא מלמד תינוקות דהוה פשע בינוקי להכותם מכה רבה ואדריה רב אחא על דעת רבים ואהדריה דלא אישתכח דדייק כוותיה (גיטין שם). וגרסינן בפרק השולח (מ"ו א') וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה רבי יצחק א(ו)מר עשרה, ופירוש רבים שמזכיר שם פלוני ופלוני אבל רבים סתמא או יחיד יכול חכם להתירו (שם ל"ו א' תד"ה אבל). והא לך לשון רבינו שמשון (גיטין מ"ו א' תד"ה רב ע"ש) נראה דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים דבפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ט א') כשאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ופירש רש"י (כ"ט ב' ד"ה אלא) דהיינו על דעת רבים אמנם לפי טעם זה אין היתר לחרמות שגוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל ונראה דלא אמר משה כן אלא כדי שלא יערימו כדמפרש שם (ל"ט ב') גבי בית דין משום קניא דרבא, ואם תתמה על דעת יחיד נמי לא יהא לו הפרה כיון דתלה בו נדרו יש לומר שמבטל דעתו משום רבים ולא משום יחיד. עוד כתב בשם רבינו יצחק מה טעם נדר על דעת רבים אין לו הפרה מפני שאין חכם מתיר אלא על ידי חרטה או פתח של נדר טעות כדאיתא בפ"ד נדרים (נדרים כ"ב ב') ועל דעת רבים אין לו הפרה מפני שאין חרטתם שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ונחרטים בדעת אחת, אבל בעל שגזירת הכתוב הוא שמפר בלא פתח וחרטה אין לחלק בנדרי אשתו בין ברבים בין על דעת רבים עד כאן לשונו (גיטין ל"ה ב' תד"ה אבל ע"ש), ור"י חולק על זה במצות קידושין (עשין מ"ח דף קכ"ז א' בד"ו).
